הרשמה לפורומים והשתתפות בסקרים

הרשמו חינם וקבלו את מגזין היופי של iCosmetics,
טיפים וחדשות מעולם הקוסמטיקה והאיפור. השתתפו בבדיקות מוצרי קוסמטיקה חדשים וקבלו מוצרי קוסמטיקה חינם של החברות המובילות.
בשיתוף עם המכון לחקר העור (ISR)

סוף לאכילה הרגשית ?!

מחקרים מראים כי השמנת יתר ואכילת יתר היא המחלה בעלת הסיכויי ההירפאות הנמוכים ביותר מכל מחלות העולם המערבי. רק 2 מתוך 100 אנשים יצליחו לשמור על המשקל שהשיגו.

מדוע רק 2% מצליחים לשמור על המשקל לאורך זמן?

 ננסה לגעת כאן במספר שבילים בהם הולך האדם עבורו האוכל הוא הרבה יותר ממזון קונקרטי ופיסי.

אתחיל בזוית אישית. מאז גיל חמש הנני מתמודד עם בעיית משקל. הצלחתי אין ספור פעמים להוריד משקל ואז להעלות הכל בחזרה. מעולם לא הייתי שמן מאוד אבל בהחלט הייתי שמן. בשנים האחרונות במקביל לתהליך רגשי פנימי שעברתי גם משקלי פחת וזאת כתוצאה להחלטה הלא מודעת שעשיתי עם עצמי להתעמת עם הפחדים שלי שקשורים למערכות יחסים עם אנשים ופחות להיות עסוק במערכת יחסים מוצלחת עם אוכל.

אחת מנקודות המפנה המשמעויותיות ארעו לפני שנתיים וחצי במהלך טיול בהודו (השני מתוך השלושה) כאשר באחד הערבים אמרתי לעצמי שהגיע זמן ארוחת ערב. לראשונה בחיי עצרתי ושאלתי את עצמי : "למה, אתה רעב?", אחרי שעניתי לעצמי בשלילה החלטתי שהיום לא אוכל ארוחת ערב. החיבור החדש שהצלחתי לבנות עם צרכיי הגופניים התזונתיים היה מצד אחד סופה של תקופת חושך ומצד שני תחילתה של תקופת התמודדויות חדשה בה חוויתי אכזבות ונפילות בד בבד עם בחירה בבריאות נפשית ופיסית, שבבסיסה עומדת ההחלטה על לקיחת אחריות מוחלטת על חיי.

בגלל התניות שלמדנו שהיינו צעירים (למשל כל פעם שרואים טלוויזיה אנחנו גם אוכלים, קפה תמיד בא עם עוגה, כשקר אוכלים משהו להתחמם) ובגלל החיבור הרגשי לאוכל (למשל כל פעם שאנו מרגישים בדידות אנחנו אוכלים ואז מרגישים לזמן מסויים קצת פחות לבד וכן אם אין לי עם מי לעשות מסיבה יש לי תמיד את האוכל לחגוג איתו - אף בגט אף פעם לא יגיד לנו "לא" אם נרצה אותו באמצע הלילה כאשר אדם שאנו אוהבים בהחלט יכול לסרב לנו....) בנינו לנו במשך עשרות שנים הרגלי אכילה לא נכונים.

חשוב להבין שיש לנו הרבה סיבות טובות לשמור על ההרגלים האלו כי הם שמרו עלינו בתקופות קשות. אנו קוראים לסיבות הללו מנגנוני הגנה שבתקופה מסויימת שמרו עלינו מלתת לאחרים שליטה על חיינו וזאת אחרי שאותם אנשים למשל פגעו בנו, אכזבו אותנו או אף נטשו אותנו. האשיות המתפתחת שלנו בגיל צעיר ידעה שעל מנת שנוכל לשרוד את התקופה הקשה כדאי לנו לא להיות מושקעים רגשית בבני אדם ולכן עדיף לנו לחפש את מבוקשנו במקומות אחרים. חלקנו בחרנו באוכל כאפשרות ראשונה וטבעית משום שהוא כל כך מוכר וזמין וכבר הראה שהוא אכן יודע לספק, לחמם, להרגיע ואף לטשטש תחושות רגשיות ופיזיות לא רצויות.

ולכן יש משהו מפתה בלשמור על ההרגלים הישנים בעיקר סביב הצורך שלנו בוודאות וביציבות וחוסר היכולת שלנו להתקדם לעבר שינויים ומעברים בחיינו. משתתפות בסדנה לרוב מתארות את ה"צד השני" של החומה כמפחיד וריקני בעיקר עקב הצורך ללכת למקום לא מוכר והתמודדות עם כל מה ששנים הצליחו להתרחק ממנו.

אולם יש יום שרובנו אומרים לעצמנו "מספיק". מנגנוני ההגנה שלנו הצליחו לגרום לנו להדחיק, להכחיש, לשכוח, להיות ציניים, לפגוע בקרובים לנו אולם אנחנו רוצים משהו חדש. בעיקר אנו רוצים שוב לסמוך על אנשים, לאפשר לנו שוב להיזדקק, להיות חלשים, לשים את הראש על מישהו קרוב ובכלל להכיר את עצמנו בצורה מלאה יותר.

בניית הרגלי אכילה חדשים היא תהליך איטי עם מספר שלבים. עפ"י מודל השינוי (הספירלי ולא לינארי) של החוקר ג'יימס פרוצ'סקה (1982) נעבור דרך שישה שלבים :

1. טרום מודעות - האדם אינו שוקל את אפשרות השינוי. אין הוא מכיר בבעייתו או בצורך שלו להשתנות ומציג מערכת של טיעונים והגנות המצדדות בשימור התנהגותו והרגליו. כל זה נובע מפחד מפני השינוי וקושי להתמודד עם המציאות.

2. שקילת מוכנות – האדם ער לבעייתו אך הוא אמביוולנטי בהתייחסותו לשינוי. הוא מבין שעליו לשקול שינוי במעשיו אך בו זמנית הוא ער לחוסר הנוחות שבשינוי ולמחיר התובעני שכרוך בו.


3. ההכנה – האדם מקדיש עצמו לשינוי ההתנהגותי. כל הספקות והאמביוולנטיות שיש לאדם לגבי ההחלטה שלו, צריכים להיפתר. זהו שלב שבו נפתח לזמן מוגבל צוהר אפשרויות , שדרכו האדם יכול לעבור אל השינוי.

4. פעילות - האדם נוקט פעילות אמיתית כדי לגרום לשינוי כלומר למידת הרגלים חדשים, הערכה והבנתן של מיומניות ישנות, פיתוח שליטה בגירויים ופיתויים, מציאת פעילות חלופית לאכילה ועוד.

5. החזקה – האדם צריך להבטיח כי השינוי יהיה קבוע ויהפוך לחלק מרפרטואר ההתנהגויות האשיות שלו.

6. שינוי לתמיד – האדם יוצא מן המעגל הסיפרלי של השינוי. השלב מגיע כאשר מתפתח דימוי עצמי חדש ("אני מרגיש ולא רק חושב שאני שווה"), מצבים שהיוו בעבר פיתוי כבר לא מהווים פיתוי), הגעה למסוגלות עצמית מוצקה.

המודל הוא ספירלי ולא ליניארי ולכן לעיתים נתקדם, נחזור אחורה ושוב נתקדם. בהקשר זה, שתי דוגמאות אישיות. כחודש לאחר ההחלטה שלי לא ללכת לארוחת הערב באותו יום בהודו, הגעתי לסוף מסעי וכיומיים לפני החזרה לארץ המתנתי להסעה שתיקח אותי חזרה לשדה התעופה והחלטתי שעל מנת שלא אהיה רעב יותר מאוחר אוכל כעת. במשך שעה לא הפסקתי לאכול מתוך הבופה של המלון כאשר לרגע לא עצרתי ואף לא הרגשתי שובע. במשך היומיים לאחר מכן הרגשתי בחילות וכאבי ראש וניסיתי להבין את התקף הבולמוס בו הייתי. ההסבר היחידי שעלה בראשי הוא הפחד מפני החזרה ארצה , האי וודאות לגבי גורלי האישי והמקצועי ובעיקר מעצם השינוי מחיי טיול ונהנתנות לחיים מלאי מחויבות ואחריות.

באירוע אחר שהתרחש מספר חודשים מאוחר יותר, בעת עימות עם בת זוג לשעבר, אמרתי לה "את מעצבנת אותי, אני הולך למקרר לאכול". כאשר אמרתי זאת הרגשתי במקביל את כל ההסטוריה שלי חוזרת אלי כי במשך שנים אוכל היה הסם המרגיע. מצד שני כשאמרתי את זה התפוצצתי מצחוק כי ידעתי שהאוכל כבר לא יוכל להרגיע אותי ואני צריך לפתור את הבעייה בצורה אחרת. אירוע זה הדגיש בפניי כמה תמיד אהיה פגיע לאכילה רגשית ולכן תמיד אצטרך להיות עם עיניים פקוחות ולשמור על עצמי.

רבים השמנים המעידים על עצמם ואף הסביבה מעידה עליהם כי מדובר באנשים חברותיים, נעימים, צחקניים ולרובם אין בעיה עם דימוי הגוף שלהם. מנסיוני, אין הדבר כך. בחדרי חדרים ובתוך הקבוצות אנשים אלה מודים בד"כ כי המסיכה שלבשו עוד מגיל צעיר שומרת עליהם מפני הבדידות והייאוש. הם מוכנים לעשות הכל על מנת לבנות הרגלי אכילה נכונים ומוכנים להתפשר ולהיות קצת פחות נחמדים. ואמנם הדרך לשינוי כוללת את הפחד של האדם השמן להתעמת עם אנשים ולא להמשיך בדפוס הדחיסה הרגשית המתבטאת באכילה מיותרת.

הכותרת סוף לאכילה הרגשית ?! מייצגת את הפרדוקס שמצד אחד אנו מאמינים שניתן לזנוח את ההרגלים הישנים שלנו ואת ההסטורייה הבעייתית אולם מצד שני קיים הפחד שלא תמיד נדע לשמור על ההישגים שלנו וגם אם הצלחנו לאכול ממקום נכון לאורך תקופה ארוכה תמיד מאחורי הפינה תסתתר הפתעה שתפיל אותנו שוב. התשובה שלי לפרדוקס זה היא שאין תשובה מוחלטת וצריך רק להישאר עם עיניים פקוחות וללמוד לחיות עם הפחדים הללו.

העבודה היומיומית שלי היא להיכנס עם אנשים למערות הכי אפלות בליבם, למצוא את הסכינים הכי חדות שבבטנם, לטלטל את השדים (כך אני מכנה את שיטת העבודה שלי - Shake The Disease) שמתרוצצים בנפשותיהם ובכך להעיר אותם, לפתוח להם את העיניים ולבדוק איתם איזה עתיד הם מאחלים לעצמם.

רוני מייזליש- עו"ס (בוגר בר אילן), מסיים בקיץ 2008 תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית (בר אילן) ומתחיל בלימודי פסיכותרפיה (אונ' בן גוריון). בעברי איש הייטק בסביבת אינטרנט. מטפל מזה כשנתיים ביחידה להפרעות אכילה בבית החולים סורוקה בנשים אנורקסיות, בולמיות והוריהן וכן מנחה קבוצות הורים ונוער במספר מסגרות (ובכלל זה שירותי בריאות כללית) במגוון רחב של תחומים ביניהם : אכילה רגשית, תקשורת אסרטיבית, יחסי הורים-ילדים, מנהל רגשות, שליטה בכעסים בניהול מו"מ וקונפלקטים . ronimaislish@hotmail.com


+ הוספת תגובה פתח/י את כל התגובות

תגובות הגולשים (5)

  1. כתבה טובה, מסכימה איתך שרון | 09/05/2008
    אבל הבעיה הכי גדולה שלי היא לא האוכל, אלא עצם העובדה שאני נהנית לאכול. האכילה עושה לי כיף, כל הטעם של האוכל בפה.. אני נהנית. אני רוצה להתגבר על היצרים האלה.
  2. צריכה לאכול רוני מייזליש | 30/04/2008
    השאלה האמיתית היא מה היה קורה, כלומר איזה רגשות, מחשבות וזכרונות היו עולים באם היית מחליטה באותו רגע לא לאכול. תנסי זאת פעם הבאה. אחת האפשרויות היא תחושת הפספוס בקשר לאיבוד ההזדמנות לאכילה מהנה. אולי תרשי לעצמך להרגיש גם פספוסים שלא קשורים לאכול. זאת תהיה התחלה מדהימה לתהליך מנהל רגשות
  3. אחל'ה של כתבה סיגל ד. | 26/04/2008
    אני אחשוב על הדברים שכתבת כאן ובטוח זה יעזור לי להזכרתודה רבה לך
  4. מילים כדורבנות ל קופרמן | 22/04/2008
    אחלה מאמר כל כך נותן מסגרת ומילים לרגשות ולדברים כל הכבוד גם על השיתוף העצמי והנכונות לתת מעצמך תודה רבה עשית לי סדר בראש אחלה מאמר אשמח לקרוא עוד חומרים שלך
  5. הבעיה הכי גדולה, זה להגיד אני לא רעבה שלומית | 22/04/2008
    ולהסכים לא לאכול...אני לא רעבה, אבל אני כאילו באמת צריכה לאכול..למה?
chanel replica chanel replica chanel replica chanel replica louis vuitton replica